לפעמים אתגרים שהחיים מציבים בפנינו דורשים מאיתנו כוחות על
אנו מתמודדים עם עומס רגשי או פיזי שלא הכרנו בעבר,
מגיעים לאפיסת כוחות ועם זאת רוצים להמשיך לנוע,
לתפקד מבלי להתפרק
כי זה מה שנדרש כרגע ולא חשוב מה הסיבה.
אז מאיפה נמצא עכשיו את הכוחות לנוע קדימה(יאנג)
כשכל מה שבא לנו לעשות זה להתפרק לצד הדרך(יין)?
אם היינו יכולים היינו עושים עכשיו סטופ לכל העולם,
לוקחים זמן לנוח כמה זמן שצריך כדי לעבד מחדש את המציאות, לנוח ולחדש כוחות
אבל לצערנו החיים הם לא תמיד תכנית כבקשתך והדרך לפנינו עוד ארוכה…
לאו טסה – פילוסוף סיני שהמפורסם בכתביו הוא ספר הדאו
כתב (בפרק 6) שיש מקור כוח בלתי נדלה
שאפשר לשאוב ממנו עוד ועוד והוא לעולם לא יכלה.
"שער פתוח
לא יכלה
שאב מים
אין תחתית
אין עייפות"
נשמע נפלא , איפה השער הזה? אני רץ עכשיו
אז זהו, שאין צורך לרוץ
השער נמצא אצלנו בפנים
כדי לגשת אליו
אנחנו צריכים למצוא את הדרך לנוח תוך כדי תנועה,
להיות בשקט עם עצמנו,
להתחבר למקום פנימי,
להרפות מכל התפיסות הרגילות,
מבלי להסחף אחרי רעשים חיצוניים,
להתבונן ברכות ולנוע מבפנים.
ואז יש מצב
שדרך השער יפתחו בפנינו מעיינות יצירה
וכוחות שלא חשבנו שיש לנו
העניין הוא
שצריך להשאר מחוברים
לעצמנו
לאמת שלנו
מבפנים
כי
כל ספק הוא מוקש צ'י
לאחר שהתחברנו
לנוע בשקט
צעד אחרי צעד
בהתאם למה שמתרחש ברגע הנוכחי
לא משנה מה חשבנו שאמור להיות
לא משנה למה ציפינו
יש מציאות והיא המלכה.
אנחנו חייבים להשלים איתה
כי כל אפשרות אחרת היא נפילה ל
מוקש צ'י נוסף
(טאו דה צ'ינג פרק 7 –
אם לא נתרכז בעצמנו נוכל להיות שלמים עם הבריאה)
מתוך הפאסיביות
וההתבטלות בפני הבריאה/המציאות
ניתן להתחבר לשער לכוחות
בלתי נדלים
בעיקר ברגעים קשים
כדי להמשיך לנוע הלאה
צעד אחרי צעד
בהתאם למציאות המשתנה
והמתגלה בפנינו ברגע הנוכחי
כל נסיון לשלוט בסיטואציה
ולהתרכז בעצמנו רק יגביר את התסכול
ויסיט אותנו מהחיבור לכוח החיים
זה נכון גם כשאנחנו מותשים פיזית
(למי שעושה ספורט או עובד פיזית או סובל/ת מכאבים)
וגם כשאנחנו כתושים נפשית
דווקא מתוך הפאסיביות והשקט
נוכל להתחבר לכוחות היצירה הבלתי נדלים
ומדי פעם מתוך הקושי אולי גם להבחין
ביופי החיים
ובשער לפתרונות יצירתיים
וכוחות בלתי נדלים
כשאנחנו מתרגלים צ'י קונג
אנחנו מעמיקים כל הזמן את המקום הזה
החיבור לאדמה הפיסית והפנימית
והתנועה ללא מאמץ
ואם מצאנו את המקום הזה בתרגול
אז כשאנחנו בעשייה היומיומית, "בחיים"
אנחנו יכולים להתחבר אליו ולחיות צ'י קונג
בכל רגע ולא רק כשאנחנו בטיול בהרים
גם כשאנחנו באופן מעשי מנקים את השירותים
לסיכום:
ברגעים הכי קשים
כשלהמשיך לתפקד מוכרחים
להיות בשקט פנימי
להרפות מכל מה שמיותר (ותמיד יש)
להכנס ולהתחבר פנימה
להתמך באדמה
ומשם להמשיך לנוע
שיהיה המשך יום נעים ומעצ'ים
באהבה אינסופ……….. אלי
לפעמים אתגרים שהחיים מציבים בפנינו דורשים מאיתנו כוחות על
אנו מתמודדים עם עומס רגשי או פיזי שלא הכרנו בעבר,
מגיעים לאפיסת כוחות ועם זאת רוצים להמשיך לנוע,
לתפקד מבלי להתפרק
כי זה מה שנדרש כרגע ולא חשוב מה הסיבה.
אז מאיפה נמצא עכשיו את הכוחות לנוע קדימה(יאנג)
כשכל מה שבא לנו לעשות זה להתפרק לצד הדרך(יין)?
אם היינו יכולים היינו עושים עכשיו סטופ לכל העולם,
לוקחים זמן לנוח כמה זמן שצריך כדי לעבד מחדש את המציאות, לנוח ולחדש כוחות
אבל לצערנו החיים הם לא תמיד תכנית כבקשתך והדרך לפנינו עוד ארוכה…
לאו טסה – פילוסוף סיני שהמפורסם בכתביו הוא ספר הדאו
כתב (בפרק 6) שיש מקור כוח בלתי נדלה
שאפשר לשאוב ממנו עוד ועוד והוא לעולם לא יכלה.
"שער פתוח
לא יכלה
שאב מים
אין תחתית
אין עייפות"
נשמע נפלא , איפה השער הזה? אני רץ עכשיו
אז זהו, שאין צורך לרוץ
השער נמצא אצלנו בפנים
כדי לגשת אליו
אנחנו צריכים למצוא את הדרך לנוח תוך כדי תנועה,
להיות בשקט עם עצמנו,
להתחבר למקום פנימי,
להרפות מכל התפיסות הרגילות,
מבלי להסחף אחרי רעשים חיצוניים,
להתבונן ברכות ולנוע מבפנים.
ואז יש מצב
שדרך השער יפתחו בפנינו מעיינות יצירה
וכוחות שלא חשבנו שיש לנו
העניין הוא
שצריך להישאר מחוברים
לעצמנו
לאמת שלנו
מבפנים
כי
כל ספק הוא מוקש צ'י
לאחר שהתחברנו
לנוע בשקט
צעד אחרי צעד
בהתאם למה שמתרחש ברגע הנוכחי
לא משנה מה חשבנו שאמור להיות
לא משנה למה ציפינו
יש מציאות והיא המלכה.
אנחנו חייבים להשלים איתה
כי כל אפשרות אחרת היא נפילה ל
מוקש צ'י נוסף
(טאו דה צ'ינג פרק 7 –
אם לא נתרכז בעצמנו נוכל להיות שלמים עם הבריאה)
מתוך הפאסיביות
וההתבטלות בפני הבריאה/המציאות
ניתן להתחבר לשער לכוחות
בלתי נדלים
בעיקר ברגעים קשים
כדי להמשיך לנוע הלאה
צעד אחרי צעד
בהתאם למציאות המשתנה
והמתגלה בפנינו ברגע הנוכחי
כל נסיון לשלוט בסיטואציה
ולהתרכז בעצמנו רק יגביר את התסכול
ויסיט אותנו מהחיבור לכוח החיים
זה נכון גם כשאנחנו מותשים פיזית
(למי שעושה ספורט או עובד פיזית או סובל/ת מכאבים)
וגם כשאנחנו כתושים נפשית
דווקא מתוך הפאסיביות והשקט
נוכל להתחבר לכוחות היצירה הבלתי נדלים
ומדי פעם מתוך הקושי אולי גם להבחין
ביופי החיים
ובשער לפתרונות יצירתיים
וכוחות בלתי נדלים
כשאנחנו מתרגלים צ'י קונג
אנחנו מעמיקים כל הזמן את המקום הזה
החיבור לאדמה הפיסית והפנימית
והתנועה ללא מאמץ
ואם מצאנו את המקום הזה בתרגול
אז כשאנחנו בעשייה היומיומית, "בחיים"
אנחנו יכולים להתחבר אליו ולחיות צ'י קונג
בכל רגע ולא רק כשאנחנו בטיול בהרים
גם כשאנחנו באופן מעשי מנקים את השירותים
לסיכום:
ברגעים הכי קשים
כשלהמשיך לתפקד מוכרחים
להיות בשקט פנימי
להרפות מכל מה שמיותר (ותמיד יש)
להכנס ולהתחבר פנימה
להתמך באדמה
ומשם להמשיך לנוע
שיהיה המשך יום נעים ומעצ'ים
באהבה אינסופ……….. אלי
